החלטה בתיק ת"א 6535-09-11

1.      בפניי בקשת הנתבעת/המבטחת לסילוק חלק מהתביעה על הסף מחמת התיישנות, על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 ( להלן " החוק" ).

2.      ביום 05/09/11 הגיש התובע, תביעה לתגמולי ביטוח לפי נספח כושר עבודה לפוליסת ביטוח חיים, בגין התקופה מיום 1/1/08 עד 1/11/09 (חודש הגשת התביעה), ובנוסף ביקש כי בית המשפט יצהיר שהוא זכאי לתגמולים חודשים עד הגיעו לגיל 67 או 70.

3.      לטענת הנתבעת, עילות התביעה לקבלת תגמולי ביטוח לפי נספח כושר עבודה בגין התקופה מיום 01/01/08-05/09/08 התיישנו מאחר ותביעה הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. אשר לחלק ההצהרתי טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לסעד הצהרתי עתידי תאורטי שעילתו טרם באה לעולם.

4.      בתשובה לטענות הנתבעת טוען התובע, כי מכתב הדחייה של הנתבעת הוא מיום 22/07/09 ויש להתחיל למנות את תקופת התיישנות ממועד זה. עוד הוא טוען כי מאחר ועמד בפני ועדות רפואיות במוסד לביטוח לאומי וכל תקופה נקבעה לו נכות מחדש, נוצרה לאחר כל קביעה עילת תביעה מחדש.

בנוסף או לחילופין טוען התובע כי ביחס לתקופה מיום 20/07/08 עד 05/09/08 יש לדחות את הבקשה מאחר ומדובר בתקופה בה חלה פגרת בית המשפט ויש להאריך מועדים בהתאם.

דיון והכרעה

5.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לבקשה, דין הבקשה להתקבל.

6.      בהתאם לסעיף 31 לחוק, תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח, וראו גם ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (ניתן ביום 21/5/08) בו נקבע כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות בפוליסת ביטוח תאונות אישיות הוא יום האירוע התאונתי, וכאשר מדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן היינו קבלת טיפול רפואי.

תקופת ההתיישנות האמורה בסעיף 31 לחוק נעצרת רק עם הגשת התביעה לבית המשפט. ראה ע"א 3812/91 ברבארה ג'ראיס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד מח (3) 441.

בשים לב לאמור, לא מועד התגבשות או קביעת הנכות הצמיתה היא הקובעת לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, ואין בקביעות השונות של המל"ל כדי להאריך תקופה זו.

7.      בעניננו, ובהתאם לכתב התביעה, מקרה הביטוח התרחש ביום 31/12/07 ומכאן שהיה על התובע להגיש תביעתו עד 30/12/10. התביעה הוגשה בפועל ב-5/9/11 ולכן נראה כי העתירה ביחס לתגמולים שלפני 5/9/08- דינם להמחק על הסף מחמת ההתיישנות, ויש להשאיר על כנה רק את התביעה ביחס לחודשים מ- 9/08 ועד הגשת התביעה. 

8.      הנתבעת אף צודקת בטענתה כי יש לדחות על הסף את הסעד המבוקש ההצהרתי.

דין הוא כי כל תשלום חודשי מכוח נספח אובדן כושר עבודה מקים עילת תביעה חדשה ונפרדת ועל כן מועד ההתישנות נמנה מכל עילה (כל חודש) בנפרד. וראה לדוגמא: ת.א 113215/98 סרוסי נ' אריה, ת.א 3600/03 יעקוב פאר נ' מנורה חברה לביטוח, י. אליאס, דיני ביטוח, מהדורת תשס"ט-2009 עמ' 1468.

משכך, כל העילות בגין החודשים שלאחר הגשת התביעה טרם נולדו בעת הגשתה, ובית המשפט אינו יכול לפסוק בסעד תיאורטי.

9.      אין בידי לקבל את הטענה לפיה יש למנות את ההתישנות מקבלת מכתב הדחייה מהנתבעת ב-22/7/09. הפסיקה הכירה אמנם במקרים מיוחדים באפשרות לפיה מכתב דחייה יאריך את תקופת ההתיישנות, וזאת שעה שחברת הביטוח מתמהמת ונוהגת שלא בתום לב היינו מציגה מצג לפיו היא עדיין בודקת את הנתונים או דורשת מסמכים או מודיעה שמחכה להכרעת המל"ל ובכך גורמת למבוטח להמתין ולשנות מצבו לרעה ולא להגיש תביעה במשך אותה תקופה בהסתמכו על המצב. כך בע"א 6398-11-08 יצחק חייט נ' דקלה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם ניתן ביום 27/4/10) קבעו כב' השופטים גריל וגרשון כי אין די בכך שבמכתב הדחייה נכתב בראש המכתב "מבלי לפגוע בזכויות בטענות ההתיישנות", אלא היה צורך להדגיש כי אין בפנייה לחברת הביטוי למנוע את התיישנות התביעה. (דעת הרוב בענין זה: כב' הש' גריל וגרשון לעומת דעתה החולקת של כב' הש' וילנר שלא מצאה מקור להטלת חובה על המבטחת להודיע למבוטח מהי תקופת ההתישנות לפי החוק).

10.  בעניננו, מכתב הדחיה מ22/7/09 היה ברור. הדחיה התבססה ברובה על טענה של הפרת חובת הגילוי והסתרת מצב רפואי. בין אם הדחייה היתה מוצדקת בין אם לאו (וזה לא השלב שאביע דעה בענין), התשובה היתה ברורה וככזו לא היתה צריכה להווצר ציפיה סבירה כי העמדה תשתנה או כי יש להמתין לדבר נוסף.

לא זו אף זו הנתבעת אף טרחה ליידע את התובע באופן מפורש כי היא שומרת על טענותיה לרבות טענת התישנות. וכך כתבה בסעיף 7 למכתבה: " תביעה לתשלומי ביטוח מתיישנת על פי חוק לאחר 3 שנים מיום קרות המקרה בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. נבהיר כי אין במשלוח דרישה לתגמולי ביטוח לחברת הביטוח כדי לעצור את מירוץ ההתישנות האמור ". הדברים הובהרו אפוא ברחל בתך הקטנה ולכן, ואפילו אליבא דגישת הרוב בפרשת חייט, לא ניתן לטעון כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב, השלתה את התובע בכל דרך, או לא העמידה אותו על המצב החוקי. במצב דברים זה, ישן התובע על זכויותיו ואין הצדקה להאריך את התקופה הנקובה בחוק.

11.  אשר לטענת פגרת הקיץ- הלכה היא כי אם ימיה האחרונים של תקופת ההתיישנות חלה בפגרה, נדחה סופה של תקופת ההתיישנות ליום החול הראשון שלאחר פגרת בתי המשפט.

כך סעיף 10 ג' לחוק הפרשנות הקובע: " במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה ".